<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן רל"ה</h1>
<h2>דף לו:</h2>
קיימא לן כחנניה כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. כל פרק ראשון דקידרא חייתא ובשיל ודגדיא ודברחא ואין צולין בשר ובצל וביצה ומשלשלין את הפסח לתנור כולהו בהשהייה קיימי ולא בהטמנה. וכן כל פרק כירה בשהייה ולא בהטמנה. לפיכך אנן מקילין בהן ומתירים להשהות אע"פ שמוסיפין הבל. ומשום דקיימא לן כחנניה. אבל פר' במה טומנין כולו לחומרא וכולו בהטמנה ולא בשהייה. ובהטמנה חנניה מודה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל. ואפי' הטמין קדרה שבישלה כל צורכה גזרה שמא יטמין ברמץ או שמא ירתיח כי סתם מטמין רוצה שתהא קדירתו חמה בשעת הטמנה ולכך יש לחוש. אבל (משהא) [משהה] שאינו צריך להטמינה אלא מיד אוכלה אינו חושש לחממה סמוך לערב ולאוכלה אז ודאי יש לחוש לשמא יחתה. ולפיכך אינו מחזירה עד שיגרוף [או] עד שיתן את האפר כדאמרי' בהכירה. והא דאמרי' בכירה לא יחזיר עד שיגרוף אפילו מבעוד יום קאמר כי כיון שהוא נותנן עליה או בתוכה מגלה דעתו שצריכה חימום. לכך יש לחוש שמא יחתה ולכך צריך לעשות היכרה בגרופה וקטומה. וחמין שלנו שאנו טומנין אע"פ שיש סביבותיו מעט רמץ כגובה אצבע אין כאן איסור דהטמנה משמע שמכוסה בה רובו או כולו. והאבנים והסדינים והגלופקרין שמכסין אותה בם אינם מוסיפים הבל. ואע"פ שאלו היו נותנין בשר חי בקדרה היה מתבשל לפי שהבלה גדולה עתה מכל מקום ההבל אינו נוסף על ידי כן שאלו היה הכיסוי מאותן דברים שהתירו חכמים שהיו טומנין בהם היתה קדרה מצטמקת כמו שהיא עכשיו. מ"ר. הא דאמרי' הטמנה בכל ענין אסרינן לה בין חייתא בין בשיל דהא לא משוינן חילוק בדברים לשרינן חייתא ובשיל התם טעמא משום השבה על גבי תנור או כירה איכא הבלא דתנור או דכירא ואי חייתא היא יכול לאוכלה למחר בלא חיתוייה הילכך לא אתי לחיתויי ואי בשיל הוא (ו)אין צריכין לחתותה דהא סליק ליה הבלא. אבל הטמנה אי חייתא איכא למיחש לחתות דכיון דכולו טמון יכול להתבשל ולאכול ולחזור. ואי בשיל הוא כיון דליכא בהטמנה הבלא כולי האי (ידא) [ירא] הוא שלא יצטנן ואתי לחתויי. הילכך אסרינן הטמנה בכל ענין. בשיל ולא בשיל אסור כדאסקי בפר' כירה שכח קדירה על גבי הכירה (ל)ובישלה בשבת אסורה כי גזרו אפי' על (השכח) [השכוח] אטו מזיד.
